פרשת וירא- אברהם נביא ומחנך

בפרשת לך לך קראנו על פעילותו הענפה האקטיבית של אברהם בסימן תנועה, הליכה, נסיעה ממקום למקום, קריאה בשם ה', מלחמה לשחרור אחיינו החטוף, ברית מילה לו ולכל בני ביתו ועוד. בפרשת וירא מתגלות מעלותיו הטרומיות של אברהם.
הדבר ניכר מתוך המעשים המסופרים בפרשה ובמיוחד מתוך דברי ה' על אישיותו:
כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו (י"ח יט)
בפסוקים אלו מתגלה דמותו של אברהם כמחנך, מצווה את בניו ואת ביתו לשמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. בניו הכוונה לישמעאל ויצחק. אברהם חינך את שני בניו, ולכן הדרישה של שרה לגרש את ישמעאל הייתה רעה בעיניו. ישמעאל ככל הנראה ידע שהיוזמה להוצאתו מן הבית לא הייתה של אביו אלא של שרה אשתו, והקשר עם אברהם נמשך לאורך שנים, למרות שישמעאל לא גר בבית אברהם (מדרש פרקי דרבי אליעזר), וככל הנראה בזכות קשר זה, והחינוך שאברהם העניק לישמעאל, הוא הגיע לקבורת אביו. בני ביתו הם עבדיו, והחינוך המעולה שהעניק אברהם לבני ביתו מתבטא היטב בשליחות שהוטלה על העבד למצוא אישה ליצחק, מתוך דיבורו ומתוך מעשיו ניכר החינוך לאמונה ומידות טובות, שקיבל בביתו של אברהם.

בפסוק זה נמצא הייעוד הדתי- המוסרי של עם ישראל. המשפט קשור להנהגה, המנהיגים בספר שופטים קרויים שופטים. הצדקה קשורה למשפט צדק, אבל מופיעה בפסוק כערך עצמאי ולכן נראה שמשמעותה עזרה לחלשים.. במספר מקומות במקרא המשפט והצדקה מתקשרים לחסד ורחמים:
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים (הושע ב' כא)
הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְקֹוָק דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ (מיכה ו' ח)
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם (זכריה ז' ט-י)

הנביאים תובעים מהעם וממנהיגיו לדאוג לחוליות החלשות בחברה. בדגש על המנהיג החזק, שעלול לפגוע בחלשים בגלל העוצמה הגדולה שיש בידו. המלך האידיאלי הדואג לחלשים מתואר בצורה מרשימה במזמור ע"ב בתהלים:
כִּי יַצִּיל אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ וְעָנִי וְאֵין עֹזֵר לוֹ: יָחֹס עַל דַּל וְאֶבְיוֹן וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ: מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס יִגְאַל נַפְשָׁם וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו (יב-יד)

דוד מתואר כמלך המגשים את חזונו של אברהם:
וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ (שמואל ב' ח' טו)

וגם המלך העתידי מתואר בצורה דומה:
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ (ירמיהו כ"ג ה)
מחנך בדרך כלל מלמד מספר תלמידים, והלימוד ממוקד בפרטים. המחנך משתמש בחוכמתו כדי ללמד. לעומתו הנביא שגם הוא חכם עוסק בכללים, מדבר אל כל העם מוכיחם על התנהגותם, תפקידו המרכזי הוא לדאוג שהעם לא יסטה מתורת משה.

אברהם בפרשתנו מתואר גם כנביא:
וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ (כ' ז-ח)
האם הנימוק: "כי נביא הוא" קשור לנושא התפילה? ניתן להסביר שהנימוק קשור לתחילת הפסוק, בגלל שהאיש נביא לכן החזר את אשתו, אבל זה לא מסתבר, ואם מדובר על אשת הדיוט אין צורך להחזירה? הסבר אפשרי שנביא יודע שלא נגעת בה, ולכן החזירה (רש"י) על פי הכלל שאשת איש שהייתה בקשר עם אדם זר נאסרה לבעלה, ואחר כך יתפלל בעדך, גם אם אבימלך יחזיר את שרה הוא זקוק לתפילה שתכפר על חטיפתה. אפשרות נוספת להסבר בגלל שהוא נביא וחביב בעיני אני שומע את תפילתו (רשב"ם) ואם כך הנימוק מתייחס לסוף הפסוק לנושא התפילה.

הרש"ר הירש רואה באמירה זו של ה' דבר משמעותי על מהות הנבואה: ועל הסגולה הנבואית המיוחדת הנמצאת בישראל שהיא:
הנביא איננו מגיד עתידות מראש, אלא, לפי מהותו, צינור לשפע האלהי. אלה המשחקים משחק תעתועים במושג הנבואה וההתגלות, מנשאים את המשורר ועושים אותו לנביא, - סופם שהנביא להם משורר, והנבואה שירה והתפעלות הנפש; נמצאת להם הנבואה - יציר של הרוח האנושית. הרואה שלנו - נביא, כלי וצינור, שדרכו מגיע השפע האלהי אל האדם. לא מתוך לבו של הנביא מדבר ה', אלא ה' מדבר אל הנביא - לאמר את דברו לאחרים: וידבר ה' אל משה - לאמר!

אך חשיבות יתרה נודעה להתגלות זו של ה' אל אבימלך, גם לימים הבאים. היתה זו הפעם הראשונה שהקב"ה בכבודו ובעצמו הודיע את מעלת אברהם לאומה שבתוכה התגורר. הן אבימלך ועמו - ביניהם עתיד היה יצחק להיולד ולחיות רוב ימיו, הם - השכנים לעתיד לעם אלהי אברהם. מאורע זה הכריז והזהיר: "אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו" (דברי הימים א' טז, כב)!

מהות הנבואה נושא רחב שנחלקו בו גדולי הוגי הדעות הראשונים הרמב"ם ורבי יהודה הלוי (ריה"ל), האם מדובר על פעולה הבאה בעיקרה מצד התעלותו של הנביא אל ה' כדעת הרמב"ם או שפע אלוהי היורד על הנביא כדעת ריה"ל דבריו של הרש"ר הירש נוטים לשיטת ריה"ל וגם בנושא סגולת ישראל הוא צועד בשיטתו של ריה"ל.

נושא נוסף המודגש בפסוק הוא כוח התפילה המיוחד של הנביא, אנו מוצאים את משה שהתפלל על פרעה ונביאים נוספים שהתפללו כמו ירמיהו, יונה ועוד. תפילה מלשון משפט, פלילים, המתפלל עושה עבודה נפשית עם עצמו ובכך הוא מתקרב לה',
מחדיר את האמת האלהית לכל פינות ישותו והווייתו, וכך קונה לעצמו אחדות ושלמות נפשית באור פני ה'. נמצאת התפלה היהודית עומדת בנגוד מוחלט לתפיסה ההמונית של "תפלה". לא השתפכות מבפנים, לא ביטוי למה שהלב רוחש כבר, - לכך אנו קוראים "תחנה", "שיח" וכדו', - אלא: החדרת הלב באותה אמת הניתנת ונקנית לו מהחוץ (רש"ר הירש)

אפשרות שניה שמופיעה היא שתפלה מלשון פתיל, חיבור לה': "נפתולי אלוהים נפתלתי" (בראשית ל' ח) אומרת רחל כשבלהה שפחתה ילדה בן, רש"י במקום בשם מנחם בן סרוק מפרש מלשון חיבור, התחברתי עם אחותי לזכות בבנים (רש"י עצמו מפרש מלשון עקשנות).
המחנך והנביא התאחדו באישיותו של אברהם, החינוך הוא פנימי בתוך ביתו, ואילו הנבואה היא כלפי הסובבים אותו. גם התפילות בעיקרם הם כלפי הסביבה ובוודאי משפיעות גם על המסגרת הפרשית של האדם עצמו. תורה ותפילה התחברו יחדיו.